פסק-דין בתיק ת"א 8921-09

1.         התובעת הגישה תביעה זו לפצותה בגין נזקי גוף שנגרמו לה בתאונת דרכים שארעה ביום 2.10.08. התאונה ארעה בעת שהתובעת חצתה כביש הסמוך לשוק בבית שמש, כשלטענתה נפגעה מרכב חולף. נער, שהיה עד ראייה לתאונה, רשם את מספר הרכב במכשיר הסלולרי שלה. מספר רכב זה הוביל אל הנתבע 1, שהרכב בבעלותו, כאשר הנתבעת 2 היא מבטחת הרכב. היות שהנתבעים 1-2 טענו בכתב הגנתם כי לנתבע 1 אין מעורבות כלשהי בתאונה, באשר הוא ורכבו כלל לא נכחו במקום ובזמן התאונה, הוגש כתב תביעה מתוקן בו נתבעה גם הנתבעת 3, ככל שנפלה שגגה מלפני התובעת ברישום מספר הרכב הפוגע.    

2.         ביום 27.3.12 הגיעו הצדדים להסדר, שעיקריו כדלקמן: לפנים משורת הדין ומבלי להודות באחריות או בנזק, יועמד נזקה של התובעת על סך של 8,000 ש"ח בתוספת שכ"ט עו"ד ואגרת בית משפט. הנתבעים מכירים בכך שהתובעת זכאית בכל מקרה לפיצוי הנזק האמור, אולם חלוקים ביניהם בשאלה על מי מבין הנתבעים לפצות את התובעת. לפיכך, הוסכם, כי הסכום ישולם לתובעת, לסילוק מוחלט של תביעתה, רק לאחר שבית המשפט יכריע בסוגיית החבות על יסוד שמיעת ראיות, לרבות התובעת והעד מטעמה, כאשר הנתבעים רשאים לטעון להוצאות ביחסים ביניהם. הובהר, כי התייצבות התובעת והעד מטעמה לדיון שמיעת הראיות היא תנאי לתוקף ההסכם, כך שאם לא יתייצבו התובעת והעד מטעמה לדיון יפקע ההסכם והצדדים יהיו רשאים להעלות כל טענה. הסכם זה קיבל בו ביום תוקף של פסק דין חלקי, וביום 28.10.12 התקיים דיון הוכחות בשאלת החבות.

3.         לדיון ההוכחות לא התייצב העד מטעם התובעת, וזאת בשל כך שלא אותר על-ידי התובעת. על אף אי התייצבות העד וההסכמה בנוגע לכך, הנתבעים הסכימו להותיר את ההסדר על כנו, ולפיכך נשמעו ההוכחות לעניין החבות, ללא תצהירו של עד הראייה מטעם התובעת.

4.         כאמור, התביעה הוגשה נגד הנתבע 1, והנתבעת 2 המבטחת, בשל רישום מספר הרכב שבבעלות הנתבע 1 במכשיר הסלולרי של התובעת, סמוך לאחר התאונה. בנוגע לאופן בו בוצע רישום המספר במכשיר הסלולרי של התובעת, התובעת הצהירה, כי היתה בהלם ולכן לא לקחה פרטים מאת נהג הרכב, "אולם היה נער בשם כהן שרץ אחריו והציע לי לרשום את מספר הרכב ולפיכך, הקשתי בסלולרי שלי את מס' הרכב 4430227" (סעיף 5 לתצהיר התובעת). דברים דומים עולים מהודעת התובעת במשטרה, לפיה התובעת היא שרשמה בפלאפון שלה את מספר הרכב הפוגע (נ1/1, ש' 19-18); וכן מתשובתה לשאלון (נ3/1, תשובה 39). אלא, שבחקירתה הנגדית העידה התובעת, כמה פעמים, כי לפי זיכרונה, הנער, עד הראייה, הוא אשר רשם את מספר הרכב במכשיר הסלולרי שלה, והמספר נרשם כשיחה יוצאת ברישום השיחות היוצאות (ראו: ע' 3 ש' 21-20; ע' 5 ש' 14-8; ע' 7 ש' 8-7; ע' 11 ש' 31 - ע' 12 ש' 6). התובעת הוסיפה והעידה כי הרישום נעשה על-ידי הנער כאשר הרכב נכנס לחניון של השוק, ובעוד הנער מצוי במרחק של כארבעה מטרים מן הרכב (ע' 3 ש' 22 - ע' 4 ש' 2); וכי היא עצמה אינה זוכרת שבדקה האם מספר הרכב שנרשם במכשיר הסלולרי אכן תואם את מספר הרכב שפגע בה (ע' 12 ש' 8-7). כך או כך, לא נשמעה טענה מפי התובעת כי היא עצמה רשמה את מספר הרכב לפי ראייתה שלה את מספר הרכב הפוגע. בנסיבות אלה, ומשהנער, עד הראיה, לא העיד בפני, כך שאיני יכולה לקבוע כיצד ערך את הרישום, מאיזה מרחק, האם בוודאות רשם את מספרו של הרכב הפוגע בשים לב לכך שהיתה תנועה ערה במיוחד במקום (ע' 13 ש' 4; נ3/1, תשובה 17), הרי שמספר הרכב שנרשם במכשיר הסלולרי של התובעת - בין אם נרשם על-ידי הנער, בין אם נרשם מפיו על-ידי התובעת - הוא בגדר עדות מפי השמועה שאינה קבילה.

5.         למעלה מן הדרוש, אוסיף ואתייחס לעניין הפרטים הנוספים שנטען כי קושרים את הנתבע 1 לתאונה. ראשית, תיאור הרכב על-ידי התובעת אינו תואם באופן מוחלט את רכבו של הנתבע 1, שאין חולק כי הוא מסוג סטיישן בצבע כסף (נ4/1; סעיף 8 לתצהיר הנתבע 1). בהודעתה במשטרה, שניתנה חמישה ימים לאחר התאונה, ציינה התובעת אך כי מדובר ברכב פרטי בצבע בהיר (נ1/1, ש' 23-22). מאוחר יותר, בתצהיר תשובות לשאלון, כמו גם בתצהיר עדות ראשית, הוסיפה התובעת פירוט נוסף כשלטענתה מדובר ב"רכב בהיר (לבן) הרכב היה מעט ארוך מאחורה (אולי סטיישן)" (נ3/1, תשובה 40; סעיף 5 לתצהיר התובעת). ובחקירתה העידה, כי מדובר ברכב לבן, לדעתה סטיישן (ע' 12 ש' 12-11, 17-16). בשים לב לבלבול בו היתה מצויה התובעת, ועליו אף הצהירה וחזרה והעידה, איני סבורה כי די בתיאור זה כדי לקשור את רכבו של הנתבע 1 לתאונה, גם אם הנתבע 1 מתגורר בבית שמש העיר בה אירעה התאונה.

6.         דברים אלה מקבלים משנה תוקף בשים לב להתאמתו של הנתבע 1 לתיאור שמסרה התובעת של נהג הרכב הפוגע. התובעת מסרה כי מדובר באדם בשנות ה-40' לחייו, בהיר עם כיפה על ראשו (נ1/1, ש' 25-24), מרכיב משקפי ראיה (נ3/1, תשובה 35; סעיף 5 לתצהיר התובעת). התובעת העידה כי היא חושבת שתוכל לזהות את נהג הרכב הפוגע (ע' 12 ש' 27-20); אלא, שכאשר נפגשה עמו בדיון העידה - בתשובה לשאלה האם מזהה את הנתבע 1 - "לא כל כך, הנהג היה נדמה לי בלי זקן, עם משקפי ראיה ובלי מגבעת... הוא לא מזכיר לי את הנהג." (ע' 13 ש' 16-9). יש לציין, כי הנתבע 1 הצהיר, ועדותו לא נסתרה, כי "אני מגדל זקן ארוך, וכן היו פני הדברים גם במועד התאונה הנטענת. שיער ראשי וזקני כהה. איני מרכיב משקפי ראיה, וכן לא הרכבתי במועד התאונה הנטענת." (סעיף 7 לתצהיר הנתבע 1). צודק ב"כ הנתבעים 2-1 בטענתו, כי זקנו של הנתבע 1 בולט לעין, באופן שניתן היה להניח כי התובעת היתה מבחינה בו ומציינת אותו, לו אכן הנתבע 1 היה הנהג הפוגע. כמו כן, איני סבורה כי חזותו של הנתבע 1 היא חזות של אדם בהיר, כפי שמסרה התובעת במשטרה סמוך לתאונה). שאר הפרטים שנמסרו על-ידי התובעת, קרי, גילו המשוער והיותו חובש כיפה, אינם מאפיינים ייחודיים מטבעם, וממילא אינם מייחדים את הנתבע 1 דווקא.

7.         לא זו אף זו, גם התיאור שמסרה התובעת בנוגע לאישה, שלטענתה ישבה במושב האחורי של הרכב הפוגע, אינו הולם את אשת הנתבע 1. זאת, משום שהתובעת הצהירה והעידה כי מדובר באישה עם כיסוי ראש, ששיערה אינו גלוי, כאשר כיסוי הראש היה מסוג מטפחת וכובע יחד (נ3/1, תשובה 35; סעיף 5 לתצהיר התובעת; ע' 7 ש' 15-12); ואילו אשת הנתבע 1 העידה כי היא חובשת פאה מאז נישאה ואינה זוכרת את עצמה הולכת בחוץ עם כובע, אלא רק עם פאה (ע' 21 ש' 14-7). כמו כן, הן הנתבע 1 הן אשתו העידו, כי בדרך כלל, בעת שהם נוסעים ברכב יחדיו, נוהגת האישה לשבת במושב לצד בעלה, אם הוא זה שנוהג ברכב (ע' 20 ש' 24-20; ע' 23 ש' 18-12). יש להדגיש, כי הנתבע 1 ואשתו הוסיפו והעידו, כי מעולם לא התירו שימוש ברכב למאן דהוא אחר, וכי שניהם בלבד נוהגים ברכב (ע' 13 ש' 24-22; ע' 14 ש' 15-14; ע' 19 ש' 23-21; ע' 23 ש' 23-19).

8.         לכל אלה יש להוסיף, כי גרסת הנתבע 1, לפיה כלל לא היה מעורב בתאונה, וביום התאונה, שנפל בצום גדליה, הרכב חנה בחניית הבית כאשר הוא לא יצא מן הבית, למעט יציאתו לבית כנסת סמוך, נמצאה מהימנה עלי. למן הרגע הראשון שבו מסר את הודעתו במשטרה, כאשר הועלתה בפני הטענה שהיה מעורב בתאונה, טען הנתבע 1, כי "אין לי שום מושג במה מדובר, לא פגעתי בשום אשה או איש, לא יודע על איזה עניין מדובר. יכול להיות שהיא טעתה במס' הרכב שלי. אם הייתי פוגע בה, לא הייתי עוזב את המקום רכבי מבוטח ואין עם זה שום בעיה" (נ3/3, ש' 8-4). הנתבע 1 העיד, כי רק לאחר מכן בדק את לוח השנה והבין כי מדובר ביום צום גדליה, כך שלא יצא מן הבית, משום שהוא "אישית אדם שקצת קשה לי לצום ולכן אני נמנע מלצאת מהבית, יושב בבית, לומד..." (ע' 18 ש' 9-8). לא מצאתי כי יש חשיבות לשאלה מתי בדיוק נודע לנתבע 1 ולאשתו כי התאונה אירעה בצום גדליה על מנת להכריע בנוגע למהימנות גרסתו; ולא מצאתי פגם בכך שהגרסה נשענת על נוהג הנתבע 1 ואשתו מזה שנים ולא על זיכרון מיוחד ליום התאונה הנדונה. עדותו של הנתבע 1 היתה סדורה ועקבית, והיא אף נתמכה בעדות אשתו, שאף היא היתה כזו, כאשר שניהם הותירו אצלי רושם מהימן, והעדויות עלו בקנה אחד זו עם זו בפרטים המהותיים. יש לציין, כי המרחק מבית הנתבע 1 למקום התאונה אינו קצר, בניגוד לנטען על-ידי הנתבעת 3, היות שהנתבע 1 העיד כי מדובר בנסיעה של כרבע שעה, ועדותו לא נסתרה (ע' 15 ש' 8-6). כמו כן, לא מצאתי כי יש בעובדה שהנתבע 1 ואשתו מבקרים לעתים בשוק בבית שמש, בסמוך לו אירעה התאונה, כדי לפגום במהימנות הגרסה לפיה הנתבע 1 לא היה במקום האירוע ביום התאונה הנדונה.

9.         לאור כל האמור, מסקנתי היא, כי לא הוכח בפני שרכבו של הנתבע 1 היה מעורב בתאונה בה נפגעה התובעת. לפיכך, אני קובעת כי הנתבעת 3 היא אשר חבה בנזקי התובעת בתאונה.

10.        אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעת 3 להחזיר לנתבעים 2-1 את החלק ששולם על ידם  של שכר טרחת המומחה, וכן את הוצאות העדה בסך של 450 ש"ח. כמו כן, תשלם הנתבעת 3 לנתבעים 2-1 שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 3,000 ש"ח.

ניתן היום,  כ' חשון תשע"ג, 5 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: